החלטה בתיק רע"ב 1443/04

השופט מ' חשין:

           בקשת רשות ערעור על פסק-דין של בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע בעע"א 2981/03 היועץ המשפטי לממשלה נ' ועדת השחרורים. ועדת השיחרורים שכוננה על-פי הסמכות שבחוק שיחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (החוקאו חוק השיחרור) החליטה לשחרר את המבקש - אסיר שפוט - שיחרור מוקדם ממאסרו. היועץ המשפטי לממשלה ערער על החלטת השיחרור, ובית-המשפט המחוזי בבאר-שבע החליט, ברוב דעות, לקבל את הערעור ולבטל את החלטת השיחרור. על פסק-דין זה האחרון הבקשה שלפנינו.

2.        ואלה עיקרי הדברים שלעניין: המבקש, תושב אל-בירה, הועמד לדין לפני בית-המשפט הצבאי בבית-אל בביצוע עבירה של אי-מניעת עבירה, עבירה לפי הסעיפים 51, 59 ו-92 לצו בדבר הוראות ביטחון (יהודה והשומרון) (מס' 378), תש"ל-1970 (הצו). וכך מורה אותנו סעיף 59 לצו:

העונש הקבוע בצידה של עבירה זו הוא חמש שנות מאסר (סעיף 92 לצו).

            על-פי האמור בכתב האישום המתוקן, נהג המבקש לארח בביתו את אחמד ברגותי, שומר ראשו ונהגו של מנהיג פלג "תנזים" של פת"ח בגדה, מרואן ברגותי. אחמד ברגותי עצמו הוא חבר במנגנון  הצבאי של הפת"ח - "גדודי חללי אל-אקצא" - האחראי לביצוע מאות פיגועים קטלניים. אחמד ברגותי עצמו השתתף עצמו בביצוע פיגועי ירי נגד חיילי צה"ל, ודיווח על כך למבקש.

3.        האירוע העיקרי שעליו נסוב האישום התרחש ביום 20.1.02. אותו יום התארח אחמד ברגותי (ברגותי) בביתו של המבקש. ברגותי דיווח למבקש כי חבריו ב"גדודי חללי אל-אקצא" הם שביצעו את הפיגוע בחדרה וכן פיגועים קטלניים נוספים. לאחר-מכן שוחח ברגותי במכשיר הפלאפון עם פלוני, ובמהלך השיחה שאל את המבקש אם יוכל להמשיך ולשוחח עם פלוני ממכשיר הטלפון שבבית המבקש, הואיל ומדובר בנושא שאינו לשיחה בפלאפון ומחשש לציתות. המבקש הסכים לבקשה ופלוני התקשר לביתו של המבקש. המבקש שמע את תוכן השיחה ואת שנאמר בה. בין היתר שמע המבקש כי ברגותי שואל שאלות בנוגע להגעתו של אדם מסוים ולציודו של אותו אדם בנשק. לאחר שנסתיימה השיחה, סיפר ברגותי למבקש כי ביומיים הקרובים יתבצע פיגוע בירושלים, כי המפגע יגיע מאיזור שכם לרמאללה ולאחר-מכן ייצא לבצע פיגוע התאבדות בירושלים. המבקש שאל את ברגותי כיצד יגיע המפגע משכם לרמאללה וזה השיב לו כי המפגע יגיע בדרך הרגילה. ברגותי הוסיף וסיפר למבקש, כי מבצע הפיגוע הוא בחור יפה ולכן לא תהיה לו בעיה לצאת לירושלים. כן הוסיף, כי יש בעלי תעודות זהות ישראליות מזויפות היכולים לצאת מהאיזור ולבצע פיגועים בישראל. עוד בנוסף סיפר ברגותי למבקש על פיגועים נוספים שביצעו חברי חולייתו, ועל דרך הביצוע של אותם פיגועים. לדברי ברגותי, בעקבות הריגתו של רא'אד כרמי, פעיל הפלג הצבאי של הפת"ח - "גדודי חללי אל-אקצה" - החליטו "גדודי חללי אל-אקצה" על מלחמה נגד ישראל לביצועם של פיגועים רבים. הפיגוע המתוכנן יבוצע אף הוא כנקמה  על הריגתו של אותו רא'אד כרמי.

4.        יומיים לאחר אותו מיפגש, ביום 22.1.02, בוצע פיגוע-ירי בצומת הרחובות יפו והמלך ג'ורג' בירושלים. בפיגוע זה נהרגו שתי נשים, אורה סנדלר ז"ל ושרה המבורגר ז"ל, ונפצעו עשרות אנשים. לאחר הפיגוע, ובעת שהמבקש היה במקום עבודתו בבית החולים "מוקאסד", התקשר אליו ברגותי לוודא כי המבקש שמע על הפיגוע. המבקש ידע כי המדובר בפיגוע אותו תיכנן ברגותי והשיב בחיוב.

           עד כאן - דברו של כתב-האישום המתוקן.

5.        המבקש הודה באשמה ובעובדות המתוארות לעיל, והורשע על-ידי בית-המשפט הצבאי בבית-אל בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום המתוקן. בית-המשפט הצבאי דן את המבקש למאסר בפועל כימי מעצרו ולתשעה חודשי מאסר על-תנאי. כן הוטל על המבקש קנס כספי בסך 5,000 ש"ח.

6.        התובע הצבאי ערער על קולת העונש לפני בית-המשפט הצבאי לערעורים באיו"ש. בית-המשפט הצבאי לערעורים, בפסק-דין ארוך ומנומק כהלכה, ניתח את רכיבי העבירה של "אי מניעת עבירה", במנותו את השיקולים הנלווים לעבירה ואת הנסיבות הספציפיות במקרה הנוכחי. לסוף קבע בית-המשפט כי יש להחמיר בעונשו של המבקש ולגזור עליו "את העונש המירבי הקבוע בחוק". כך גזר בית-המשפט הצבאי על המבקש חמש שנות מאסר, מהן שלוש שנים לריצוי בפועל והיתרה על-תנאי. וכך סיכם בית-המשפט את דבריו בגזר-הדין:

המשיב לא יזם את הפיגוע המחריד אשר אירע בלב-לבה של ירושלים, ואף אין הוא נושא באחריות למותם של שתי נשים ולפציעתם של עוד עשרות. יחד עם זאת, מידע מדויק אודות פיגוע רצחני זה הגיע לידיו מבעוד מועד, ובידו היה למונעו. המשיב החזיק במפתח לחייהם ולגורלם של אותם עשרות אזרחים חפים מפשע, אך בחר הוא שלא לעשות מאומה.

לא רק חובה מוסרית, כאדם וכרופא, רבצה עליו למנוע פשע נתעב זה, אלא אף חובה חוקית המעוגנת בדיני האזור. מחובותיו אלא בחר המשיב להתעלם, ועל כך ראוי הוא לעונש.

נסיבותיו של מקרה זה, כפי שפורטו באריכות ועליהן לא אשוב, הינן מן החמורות, ואם ישנו מקרה המצדיק השתת העונש המירבי הקבוע בחוק, הרי שכזה הוא ענייננו. בכל הכבוד, העונש אשר גזר בית-משפט קמא, רחוק הוא עד מאוד מלהלום את חומרת מחדלו של המשיב, ואת התוצאות האיומות אשר הביא במחדלו זה, ועל כן אין עונש של שנת מאסר יכול לעמוד.

לא מצאתי כל נימוק המצדיק הקלה משמעותית בעונשו. את הנזק אשר נגרם לעתידו המקצועי הביא המשיב על עצמו, בהחלטתו לסטות מהנורמות הבסיסיות המחייבות כל אדם  - אם צלם אנוש בו.

אשר-על-כן, הנני גוזר למשיב את העונש המירבי הקבוע בחוק, 5 שנות מאסר, מהן יהיו 3 שנים לריצוי בפועל והיתרה על-תנאי....

7.        המבקש החל מרצה את עונשו, ולקראת תום שני שלישים מתקופת המאסר עלה עניינו לפני ועדת השחרורים לדיון בנושא שיחרור מוקדם מכוח חוק השיחרור. ועדת השיחרורים שמעה את המשיב, את ב"כ המבקש ואף את המבקש עצמו אשר אמר דברים אלה לפניה: "אם חברי הוועדה שואלים אותי האם אני מתחרט על אי המעשה שלי שבגינו נתתי את הדין, אני משיב כי אני מרגיש שאני מצטער על מה שקרה. קיבלתי עונש חמור. למדתי שיעור חמור, שעלי לבחור את חברי ולשאול אותם שאלות נוקבות ועלי להישאר בתחום עולמי ולא לפגוע בעבודתי בבית-החולים ולחיות בשלום".